|
אלברט שוורצמן. תזכורת להריסות
|
סיפורו של אלברט שוורצמן שיובא להלן הוא לכאורה סיפור של עקירה מתרבות לתרבות, שכמותו היו וישנם רבים בארץ הגירה כישראל. במלים בוטות יותר, זה סיפור של דיכוי תרבותי: כדי שהתרבות העברית תפרח היא עשתה הכל, בשנות העיצוב שלה, כדי להגחיך יוצרים בשפות אחרות. וצרפתית היתה אז מן המוקצות והמגוחכות בשפות. שוורצמן היה בעיקרו של דבר משורר צרפתי, אם כי רשמית סווג כעיתונאי. עיתונאי בצרפתית בארץ היה כבר תופעה מוזרה למדי; משורר בצרפתית נראה תופעה ביזארית לחלוטין, מה גם ששוורצמן לא בא מצרפת אלא מקהיר, והיה שייך לא שייך לשלוש תרבותיות בשווה ואולי אף יותר מכך: שפת כתיבתו היתה צרפתית. מוצא משפחתו היה מרוסיה, ואת רוב חייו חי בקהיר, ואחר כך ברעננה ובנווה מגן, בכתובת "שיכון אקדמי, בלוק מס' 2".
לא הייתי יודע עליו דבר אלמלא בנו, הוגו, שקרא רשימות מסע שלי ממצרים שהתפרסמו ב"בארץ" והסיק מהן על העניין שיש לי בצדיקים הנעלמים הללו שהחזיקו את הלפיד של תרבות אירופה במזרח. הוגו שינה זה מכבר את שם משפחתו משוורצמן לשימרון. בעת פגישתנו מסר לי צרור של קטעים מעיתונים קהיריים בשפה הצרפתית שאביו כתב בהם החל משנות השלושים של המאה העשרים וביחד אתם מסמכים שונים וגם שני ספרי שירה בצרפתית שפירסם אביו בארץ.
בין הניירות שקיבלתי יש תדפיס של סיפור קצר מפרי עטו של אלברט שוורצמן ושמו "הסכר". בשנת 1937 זכה הסיפור בציון לשבח בתחרות סיפורים קצרים שהתקיימה בלמאלו-לה-בן, עיירה בדרום מערב צרפת על חוף האוקיינוס האטלנטי. דף אחר הוא תוכנייה של הרצאה שנשא ב"מועדון חובבי תרבות צרפת" בקהיר על הנפש הפולנית של שופן. אבל יותר מכל ריתקה אותי תעודת העיתונאי המצרית שלו משנת 1956. מספר התעודה 178 והיא הונפקה מטעם תא העיתונאים הרוסים במצרים. ניתן בה אישור עבודה למר שוורצמן אלברט, בן מרדכי בר שוורצמן, הכותב בשם העט "פרנסואה דוריאן", המתגורר ברחוב אל גומהוריה 22, בבית הדירות חוסיין אל אגאתי, דירה 5. אני יודע שיהודים המשיכו לחיות בקהיר למרות הזעזועים הפוליטיים והצבאיים שעבר האזור, ואף על פי כן, נפלא בעיני המסמך הזה, המספר בלי אומר את קצה של תקופה במזרח התיכון, שאנשים יכלו בה להרגיש בבית בכל מקום, מוגנים כביכול משיגיונותיה של הלאומיות, בזכות זיקתם לתרבות הצרפתית הגדולה. זו היתה אשליה שהתנפצה זמן קצר אחר כך.
ב-1957, כפי שמלמדים המסמכים, היה כבר אלברט שוורצמן בארץ. הוא גר ברעננה וכתובתו שם היתה "בלוקונים מס' 6". לשם, מכל מקום, נשלח המכתב ששיגר אליו מרק הלל, מי שהיה מנהל השידורים בצרפתית של "קול ישראל". נאמר במכתב, ששתי שיחות הרדיו שלו שודרו כבר וכי הצ'קים עליהם יגיעו במהרה. רעננה היתה אז מושבה מרוחקת מאוד. אני מצייר לי את שוורצמן נמק בבלוקון שלו ומחכה לישועה ולהכרה. התעוררה אז בעיה לאיזה סוג של עיתונאים יש לסווג עיתונאי שעלה ממצרים, בעל שם אשכנזי, והכותב צרפתית. לבסוף נדון עניינו ב"ועדה משותפת של אגודת העיתונאים והסוכנות היהודית לקביעת רמתם של עיתונאים עולים מפולין". הוועדה החליטה לשגר אותו אל "אגף המומחים ועולי מערב" ונוסח המכתב הוא כלהלן: "מר אלברט שוורצמן, עיתונאי עולה ממצרים, אושר על ידי הוועדה כרשאי להיכלל בטיפול מחלקתכם (סוג ב')". כעיתונאי סוג ב' קיבל עבודה בעיתון "ל'אינפורמסיון ד'ישראל", העיתון היחיד בשפה הצרפתית שיצא אז בארץ.
אלברט שוורצמן ניסה לגייס כספים כדי להקים שבועון ישראלי בצרפתית בעריכתו. הוא התכתב על כך עם אדמונד דה רוטשילד שהשיב את פניו ריקם. השנה היא 1966. נאמר לו במכתב, שבעבר כבר נעשה ניסיון לייסד שבועון בצרפתית שלא צלח, ושאין לכך סיכוי גם בעתיד. הוא המשיך וניסה לעניין בכך גורמים בארץ. במכתב אחר מעניק לו הממונה על המחוז במשרד הפנים רשיון להוצאת עיתון, שיידפס בבית הדפוס "ישראלים" ברחוב אלנבי 94, תל אביב ושייקרא "ישראל מגזין". על כך שולמה אגרה בסך 0.50 ל"י. אני משער שהניצחון במלחמת ששת הימים והצינון ביחסיה של צרפת עם ישראל שבא בעקבותיו היה מבחינתו טרגדיה. אפשר ללמוד זאת מן העובדה שהוא ביקש להוכיח לעצמו שלא כלו כל הקצין, ושיש עדיין אינטלקטואלים צרפתים התומכים בישראל. בסוף יולי 1967 קיבל מכתב מן הסופר הצרפתי הדגול אנדרה מורואה, שמת זמן לא רב אחר כך, המביע תמיכה בישראל, אמנם בהסתייגות מסוימת. אלברט שוורצמן שלח את המכתב לפרסום ב"ידיעות אחרונות". "העם בצרפת", כותב מורואה, "מקווה שניצחון זה יביא לכם שלום, כלומר ביטחון. אמנם לא יאפשרו לכם להחזיק בכל השטחים הכבושים, אך תזדקקו לכמה מקומות אסטרטגיים. כמו כן יש לפתור בנדיבות את בעיית הפליטים - ועל העולם כולו לעזור לכם בכך". הדברים האלה לא התיישנו כל עיקר.
בשנת 1970 זכתה פואמה של אלברט שוורצמן, "כה אמר הבן האובד", בפרס השני בתחרות שירים על שם ז'אן קוקטו בפאריס. ב-1972 זכה שוב באותו פרס על קובץ השירים "כנפיים גדולות יותר מן הקן". בשנת 1976 נדפס לבסוף ספר שיריו הראשון בצרפתית, בתל אביב, בהוצאה עצמית, ושמו "שירים של שני עידנים", עם פתח דבר מאת אדל מנור ואיוואן נואה. סגנונם הענוג ולשונם העשירה והמקושטת של השירים מזכירים לעתים את הסימבוליסטים של סוף המאה ה-19. אולי את פול ואלרי. בצרפת, מכל מקום, חדלו זה מכבר לכתוב שירים כאלה. כעבור שנים אחדות ראה אור בהוצאה עצמית עוד ספר שירים בצרפתית, "שירי ישראל", ספר של שירים ציוניים הטוענים לזכותנו על ארץ ישראל והמתווכחים עם כל שוטמינו.
איני יודע מתי מת אלברט שוורצמן. יכולתי לשאול את בנו אבל בכוונה איני שואל ומניח לדברים כמות שהם, לעמוד ברקע כתזכורת להריסות שעליהן נבנתה התרבות העברית.
|
